שלח- שהמלך נותן זה משהו טוב!

ו לעמוד על הטוב הצפון שיש בארץ ישראל, איזה אובדן שהעם לא שעה לקריאת יהושע וכלב כי "טובה הארץ מאוד מאוד". סיפור המביא לתובנה שכשהמלך נותן זה חייב להיות משהו טוב!...
שהמלך נותן זה משהו טוב!


"וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹוד מְאֹוד"


ספר מעיין השבוע מביא משל למה הדבר דומה:

פלוגת חיילים הוצבה לשמירה על משלט בלב הישימון, בנקודת גבול נידחת. הם לא ידעו קרוא וכתוב. משבטי הילידים עזי הנפש. יום אחד הגיעה לאוזנם הידיעה שהנסיך יורש העצר עורך מסע במחוזות הספר ויעבור דרכם היום, בשעת הצהריים.


לאחר שזה לא הגיע, צפו הם אל עבר האופק. המפקד חד העין הבחין בעננת אבק רחוקה במשקפתו, ונחרד: שיירת הנסיך הותקפה על ידי מארב מתוכנן.


הוא הזעיק את הפלוגה, אלו היו מיומנים, עלו על סוסיהם ופתחו בדהרה. ואכן, הם הגיעו ברגע המכריע, חיסלו את הפורעים, והצילו את הנסיך מחרפת שבי, עינויים וייסורים.


הפלוגה שבה למשלט והנסיך המשיך במסעו. לאחר כשבועיים באו להחליפם, והודיעו להם שהמלך מזמן אותם לעיר הבירה. הוא מבקש להודות באופן אישי על הצלת בנו.

מאותו הרגע דאג מפקד הפלוגה להכינם למפגש: איך נכנסים לטרקלין, איך קדים קידה ואיך עונים לשאלותיו, ההתייצבות לפניו, איך מודים על התשורה הצפויה ואיך יוצאים מלפני המלך.


הרגע הגיע. הם נכנסו הדורים במדיהם, נזהרו שלא לפעור פה למראה ההדר ולא להביט בהשתאות לצדדים. המלך לחץ ידיהם בזה אחר זה והושיט תשורתו.

 

הם קדו והודו כפי שלימדום, פנו לאחוריהם ויצאו נושמים לרווחה.

 

כעת, כשהיו לבדם בחוץ, פתחו בלהיטות את המעטפות שבידם. החיילים פרצו בתרועה, הודו למלך בכל ליבם, הוציאו ממעטפותיהם חפיסת שטרות נכבדה, וכל אחד הכריז בתורו מה יעשה בתשורה.


האחד יבזבז כספו בערב משתה והוללות, האחר ישלח למשפחתו, שלישי יפתח בו חשבון חיסכון ורביעי יקנה בכסף בגדים הדורים.

 

רק אדם אחד לא השתתף בשמחה – המפקד. הוא עמד בפנים חמצמצות המסגירות את מפח נפשו. דווקא הוא, מכולם. 


הוא, שהבחין בסכנה. הוא, שגייס את הפלוגה. הוא, ששעט ראשון והבקיע את מערך האויב והטיל בו מבוכה. הוא, שהציל את הנסיך, לא קיבל ולו שטר אחד!


לא יוכל הוא להתהולל, לא לחסוך, לא לקנות מאומה, במעטפה שקיבל לא היה אלא דף נייר משורבט בכתב יד! קימטו באכזבה, והטיחו ברצפה!


הבעיה שלו הייתה, שהוא לא ידע לקרוא... ומאין יידע שהמלך מינהו לשר, והעניק לו תואר אצולה, כמו גם אחוזה רחבת ידיים, ומשכורת עתק?!

הוא היחידי שיצא מאוכזב פנה וחזר בראש חייליו אל המשלט השומם בישימון המדבר...

 

 

זהו משל נוקב כל כך! והנמשל ברור מאיליו:

 

הובטחה לנו ארץ טובה מאוד מאוד, אנו עומדים ורואים ותוהים: בשוויץ יש אוויר פסגות, טורקיה שופעות נהרות, בעירק אוצר אדיר של נפט, בקונגו יהלומים עד בלי די, בדרום אפריקה זהב. גז בסיביר, פירות בקליפורניה, ונחנו מה?!...

חלילה, חלילה, בל נחטא!

 

בספר הזכות שחיבר הצדיק בעל חידושי הרי"ם זצ"ל כתב:

שעל כך הזהיר משה רבנו את המרגלים:

"וראיתם את הארץ מה היא" בראיה פנימית והבנה מעמיקה.

"הטובה היא, אם רעה" - גם אם במבט שטחי נראית כרעה, העמיקו וראו כי טובה היא!"

"השמנה היא, אם רזה"-  גם אם במבט שטחי נראית היא כרזה, התבוננו ותמצאו כי שמנה היא ודשנה!

"היש בה עץ, אם אין" -  גם אם לא תמצאו דעו כי כל טוב צפון בה לנוחליה. כי מתנת מרום היא, תשורת מלך מלכי המלכים.

אלא שאין טובתה נגלית אלא לעם ה', בקיימו מצוותיו ובשאתו חן לפניו.

 


כמה מצער שהמרגלים לא השכילו לעמוד על הטוב הצפון שיש בארץ ישראל, איזה אובדן שהעם לא שעה לקריאת יהושע וכלב כי "טובה הארץ מאוד מאוד". הם הוציאו דיבה על מתנת ה' ונענשו בעונש כבד מאוד – לא זכו להיכנס אליה...

 

לא בכדי, נכתבה הפרשה הזו בתורה, כדי שנלמד ונפיק את הלקח.

הן בכל ברכת מזון מודים אנו על הנחלת הארץ, בברכות קריאת שמע ובתפילת העמידה מבקשים הנחלתה מחדש.

נשכיל, שלפחות לא נוציא דיבה ולא נעורר קטרוג.

 

נדע שזכינו למה שלא זכו אבותינו, ונודה על זכייתנו. וגם אם "איננו יודעים לקרוא" נדע שמתנת המלך לא תסולא בפז, וטובה הארץ מאוד מאוד!...

 

לדבר תורה נוסף - לחץ כאן

למאמר הבא