כי תצא- מיהו המגיד האמיתי?

תחזות למגיד מדובנה. ואיך הצליח המגיד בחכמתו להוכיח לעיני כל הקהל כי הוא המגיד האמיתי על ידי משל אחד שמקשה שני קושיות ומתרץ אותן... מדהים!!!

 מיהו המגיד האמיתי?


"על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר

שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם כהרים לקללך"

 

נשאלת השאלה:

יש לתמוה אחר שעשו עמון ומואב דבר כה חמור ושכרו את בלעם לקלל את בני-ישראל ולהשמידם מן העולם זו הרי סיבה טובה מספיק בשביל להרחיקם מלבוא בקהל.

מדוע אם כן הקדימה התורה "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" שהוא דבר טפל אליו?!

 

התשובה תובן על פי המעשה הבא:

מעשה היה עם המגיד מדובנא רבי יעקב קראנץ זצ"ל שהוזמן לעיירה אחת

לדרוש ביום שבת קודש.

 

והנה כשבא בערב שבת לעיירה ההיא, מקום שלא הכירוהו, סר לאכסניה ושמע את האנשים מספרים אחד לשני: "אתמול לפנות ערב בא לכאן המגיד מדובנא

ומחר בשבת ידרוש מדרשותיו הנפלאות"...

 

הבין רבי יעקב כי בא לכאן מגיד אחד שהתחזה אליו ומציג עצמו בתור המגיד מדובנא, שתק ולא אמר כלום.

 

למחרת ביום השבת התאסף קהל רב לשמוע דרשתו, בא גם הוא בין הבאים, ונדחק בין הקהל הרב.

 

והנה עלה המגיד המחופש לבימה, התעטף בטלית והחל לדרוש בפה מפיק

מרגליות, משלים ומעשים נאים.

 

הדרשה כולה הייתה למעשה שלו - המגיד מדובנא האמיתי, הדרשן כנראה שמע אותה באחת מדרשותיו, שינן אותה לעצמו עד שהייתה שגורה בפיו, ועתה הופיע ודרשה ברבים ישב רבי יעקב האזין ושתק.

 

אך לפתע החל להוסיף נופך משלו, רעיונות זרים ודעות כוזבות, שלא ראויים לאומרם ביחיד וכל שכן ברבים... לא יכל רבי יעקב להתאפק עלה לבימה והכרין בקול: "רבותי! הריני מוצא את עצמי מחוייב להודיע ברבים כי דרשן זה אינו המגיד מדובנא!"

 

כמובן המגיד המחופש ענה עזות וצווח: "האורח הזה לשון רמיה בפיו, אני הוא

המגיד מדובנא!"

 

ענה רבי יעקב ואמר לפני הקהל: בוודאי שמעתם מה שרגילים לבאר את הכתוב (משלי כז): "יהללךזר ולא פיך" - כאשר אדם מהלל ולא יודע להלל, בזה פיו

נבחן כי זר הוא, הלא ידעתם - כוחו של המגיד בדרשותיו ומשליו, לכו ואיעצכם:


יפתחו לפני שנינו שני ספרים, איזה שיהיו, ובאיזה מקום שהוא, ומי מאתנו שיצליח,

תוך כדי דיבור ובלי מחשבה תחילה, להקשות בדרך משל, קושיא על מאמר א'

וקושיא שנייה על מאמר השני, ולהמשיך את המשל, ובהמשכו לתרץ את ב' הקושיות, הוא המגיד האמיתי.

 

ההצעה מצאה חן בעיני כולם, תיכף ומיד פתחו שני ספרים שהיו מונחים על

הבימה - סידור וחומש.

 

הסידור נפתח בסליחות "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו" והחומש נפתח בפסוק "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" וגו', גבאי בית הכנסת פנו למגיד המחופש, והלה כאילם לא יפתח פיו. הם פנו איפוא לרבי יעקב, והוא תוך כדי דיבור פתח ואמר:


אפתח במשל פי, עשיר אחד, ולו בת יחידה, כשהגיע זמנה להינשא מצא לה בחור

מצוין, לפני החתונה הכין בדי משי וקטיפה בשביל מלבושי כבוד לחתן ולכלה, גם

חייטים מומחים לתפירה הזמין לביתו, שיתפרו את הבגדים עבור חתנו ובתו.

 

נכנס ראש החייטים ואמר לו כי צריך בדחיפות עוד מטר אחד של משי טהור לשמלת הכלה, אבי הכלה שלח מיד את עבדו לקנות את החסר, וילך העבד אל החנות הגדולה אשר העשיר רגיל לקנות שם רבות בשנים, קנה מטר משי, שילם את מחירו, והלך, לפני צאתו מן החנות פנה אליו המוכר ואמר לו: לדאבוני לא אוכל להשתתף בחתונה, תואיל בטובך למסור בשמי ברכת מזל טוב ותשורה, ומדי דברו מסר לו שטר בן מאה זהובים.

 

עמד לו עני אחד המחזר על הפתחים, וראה את כל הנעשה בחנות, נכנס גם הוא,

וביקש מטר משי, שילם את מחירה, וחיכה לקבל שטר של מאה זהובים.

 

תמה המוכר ושאלהו: למה עומד אתה ומחכה? השיב העני בתמיהה! מדוע אין אדוני נותן לי כפי שנתת לקונה שקדמני, הלא גם אני קניתי כמוהו ושלמתי כמוהו?!

 

צחק המוכר ואמר לו: שוטה שבעולם וכי לחסר דעת חשבתני, שבעד עשרה זהובים אתן שטר של מאה זהובים. אלא הקונה הקודם עבדו של אחד מעשירי העיר, הקונה ממני בעשרות ואלפי זהובים, עתה כשהגיע עת דודים לבתו הרגשתי חובה לתת לו תשורה, אבל אתה, לא ידעתי ולא שמעתי עליך, למה שאתן לך תשורה?!

 

הנמשל, סיים המגיד מדובנא, הנה אנו מבקשים "מי שענה לאברהם אבינו בהר

המוריה הוא יעננו" לכאורה פלא, הלא אברהם אבינו בדין שיבוא על שכרו ויענהו ה'

בעת צרה וצוקה, כי עשה למען ה' ומסר בנו לעקידה, הכניס נפשות רבות לאמונתו

וכו', אבל מה לנו הדלים והרשים להעיז ולבקש כמו שענה את אברהם יעננו?!

 

תמיהה גדולה יש כאן?!

 

אך נמשיך את המשל - אמר המגיד:

הגיע יום החתונה, הימים היו חורפיים, כל הנהרות קפאו, וכדי להגיע לעיר מגורי הורי החתן, ששם נקבעה החתונה, היו מוכרחים לעבור נהר אחד גדול ועמוק. אבי הכלה יחד עם קרוביו נסעו בראשונה, והצליחו לעבור את הדרך בלי מכשול, אולם הכלה ואמה, עם המשרתים, בגדי החתן והכלה, המתנות וכל היינות המשובחים, מעשה המאפה ומרקחות נסעו לאחרונה.

 

והנה קרא אסון, הקרח נשבר וכל הכבודה אשר לרגליהם ירדה במצולות הנהר ורק

לאחר מאמץ מרובה מצד איכרי הכפר הסמוך הצליחו להציל את הכלה ואמה יחד עם המשרתים ולהביאם אל שפת הנהר במצב של עלפון...

 

אחד המשרתים, ששבה אליו רוחו בראשונה, מיהר לרוץ ולהודיע את הבשורה

המרה, בדרכו פגש את אבי הכלה שלבו היה מלא דאגה על אשתו ובתו שאחרו לבוא,

וישאלהו מה בפיך?

 

ענה המשרת מתוך צער וכאב אהה, אדוני, היינות וכל מיני הממתקים טבעו במצולות הנהר... ומה קרא עוד הוסיף לשאלו, מלבושי החתן והכלה גם הם טבעו...

 

צווח העשיר ושפתותיו רועדות אבל מה עם אשתי ובתי?? לאחר שמשו אותן מן הנהר - השיב המשרת - התעלפו, והן שוכבות על שפת הנהר...

 

המשיך המגיד:

אמנם משרת זה פתי הוא, אשר עושה מהעיקר טפל ומהטפל עיקר, הביע בראשונה את צערו על היינות והממתקים שהלכו לאיבוד, ואח"כ על המלבושים, ורק לבסוף נזכר לספר על חיי האמה והכלה שנתונים בסכנה.

 

ברם על תורתנו הקדושה שהיא מחכימת פתי, יפלא כשהיא מדברת על חטאתם

ופשעיהם של עמון ומואב, היא מזכירה תחילה "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם

ובמים" - לא התנהגו בדרך ארץ כלפיכם, ורק לאחר מכן מזכירה את החטא העיקרי - "ואשר שכר עליך את בלעם לקללך", מה פישרם של דברים?

 

אלא, המשיך את המשל:

בני הזוג לאחר חתונתם חזרו לבית אביה שהבטיח לזונם כל חייהם, בתנאי שיעסוק חתנו בתורה. אולם האישה שהתרגלה לפינוקים מבית אביה העשיר, דרשה מבעלה שיבלה עמה בטיולי עונג וכדומה, והוא מיאן לשמוע בקולה, והתמיד בלימוד ולילות כימים.

 

ויהי כי הציקה לו מאד והתחילה להקניטו, קצה נפשו, קם ועזב את בית חותנו, שכר לו חדר ושקד על לימודו.

 

בימים הראשונים שלח לו חותנו ארוחתו מדי יום ביומו, וקיווה לעשות שלום ביניהם, אולם כעבור שבועות וירחים והפירוד הלך וגדל, התחיל לחשוב לתבוע ממנו גט, ומחשש שמא ידרוש כסף רב בעד הגט התחיל לצמצם מפעם לפעם את ארוחתו, עד שהיה כמעט רעב ללחם...

 

כעבור ימים מספר שלא הועילה עצתו זו, החל לחפש עצות אחרות, הלך לכפר הסמוך אצל קוסם ומכשף שברוח פיו ממית נפש כל חי, נתן לו סכום כסף נכבד שימצא דרך להמית את חתנו.

 

כשנודע הדבר לחתן, תכף ומיד עזב את העיר, חזר אל הישיבה בה למד בבחרותו, ויספר לרבו את כל אשר קרהו. בהיוודע לעשיר כי חתנו עזב את העיר, חשש שמא תישאר בתו עגונה, חקר להיכן הלך, ובא אחריו לישיבה בו הוא נמצא, ניגש לרבו ויאמר לו: ראו גידולים שגידלתם, לקחתי את חתני לביתי, נתתי לו את בתי, בטחתי לו מזונות על שולחני, והוא ברח ועזב את בתי גלמודה ואומללה...

 

וישאל הרב מדוע זה בחודשים האחרונים התחלת להרעיבו עד כדי פת, לחם? ויען החותן: ירדתי מנכסי, עני ואביון אנכי, ומוכרח אני לקמץ בצרכי הבית, גם אני וביתי חיסרנו נפשנו מטובה, ולעתים עיננו בצום נפשנו...

 

החזיר הרב וחיוך קל על שפתיו: "אם מצבך כל כך ירוד מהיכן מצאת כסף רב לתת לקוסם הכפרי שיקלל את חתנך?!..."

 

עתה - סיים המגיד - מובן הכתוב "לא יבוא עמוני על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", אבל שמא ינסו עמון ומואב להעמיד פנית כשרות ויאמר וכי גם להם חסר לחם ומים ושנת בצורת הייתה, ולא היה בידם פרוטה לפורטה לקנות לחם לפי הטף, לכן הוסיף הכתוב "ואשר שכר עליך את בלעם... לקללך" בשביל בלעם הקוסם

היה להם כסף רב, ורק לקדם את פניכם תם הכסף?!...

 

הוסיף המגיד מדובנא ואמר אמשיך עוד מעט את חוט משלי:

 

בת העשיר נתגרשה מבעלה, והוא נשאר יושב באהלה של תורה, במשך מספר שנים מילא כרסו בתלמוד ופוסקים ונתפרסם כאחד מגדולי התורה וההוראה, שמו הגיע גם לאוזני אחד הגבירים שישב בעיר גדולה של חכמים וסופרים וגם לו הייתה בת יחידה, חכמנית ויראת ה', הוא בא בדברים עם ראש הישיבה, ועל פי עצתו הסכים לקחת לו את בת הגביר לאשה.

 

הוא עבר לדור בבית חותנו, וכל נכבדי העיר הגדולה הזאת חכמיה ועסקניה כיבדוהו מתוך אהבה רבה. בינתיים נפטר רב העיר, ופרנסי הקהילה החליטו פה אחד למנות אותו לרב ואב בית דין, הוא הסכים לקבל עליו את משרת הרבנות, אבל שלא על מנת לקבל פרס.

 

עברו שנים ולרב נולד בן זכר, השמחה בבית הרב הייתה שלימה, אנשי העיר ברצותם להביע את רגשי שמחתם לרבם האהוב, הגישו לו מנחה ביום ברית המילה "כתב רבנות" לילד הרך הנימול, ובו היה כתוב כדברים האלה:

 

לאחר אריכות ימיו ושנותיו של הרב, אם בנו זה יהיה ראוי למלא מקום האב בתורה וחכמה ויראת חטא, הרי הם מבטיחים מעכשיו להושיבו על כסא הרבנות בעיר זו.

 

הרב אבי הילד אחר שקרא כתב הרבנות פנה לפרנסי הקהילה ואמר להם כשחיוך

על פניו: "אם בני זה יהיה ראוי למלא מקום אביו הלא מן הדין תהיו מחוייבים להושיבו על כיסא הרבנות במקום אביו ששירת את עדתו בלי קבלת כל שכר ופרס אם להראותני את השתתפותכם בשמחתי עליכם לשנות את הנוסח, ולכתוב כי גם אם לא יהיה גדול כל כך בתורה וחכמה כמוני, גם אז תמנו אותו בתור רב בעירכם...

 

 

ועתה הלא תתורץ גם קושייתי הראשונה, סיים המגיד מדובנא את דבריו:

אם היינו אנחנו כאברהם אבינו מוסרים את עצמנו על קדושת ה' כמותו, עושים צדקה וחסד כמוהו, כי אז הן לא היינו מבקשים רחמים, ובדין היה שיעננו כמו שענה לאברהם אבינו...

 

אבל דווקא משום שאין אנו אוחזים מעשי אבותינו בידינו, אנו מבקשים רחמים לזכור לנו, את זכותו של אברהם אבינו שעבד את ה' במסירות נפש ושלא על מנת לקבל פרס, ולענות גם לנו כמו שענה לו.  (אוצרות התורה)



למאמר הבא