כי תצא- אויב או שונא?!

בלשון "אויבך" - "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו" ואילו בפריקה בלשון "שונאך" - "כי תראה חמור שונאך". מה ההבדל?! ביאור נפלא...

אויב או שונא?!

 

"השב תשיבם לאחיך... וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם"

 

בדין השבת אבידה נאמר בפסוק: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו" (שמות כג-ד) ואילו בפסוק המדבר על מצות פריקה וטעינה נאמר: "כי תראה חמור שונאך".

 

ונשאלת השאלה:

מדוע באבידה משתמשת התורה בלשון "אויבך" ואילו בפריקה בלשון "שונאך"?!

 

 

אלא משיבים חז"ל:

כי בזה ציותה התורה שגם אם בעל האבידה או בעל החמור במשאו, הינו שונאך, גם כן עליך לכפות את יצרך להשיב את האבידה או לסייע לו, וכמו שאמרו חז"ל (במסכת בבא מציעא דף לב:) כי אם נזדמנו לפניו אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו [וזאת אף שתמיד מצות פריקה קודמת מחמת צער הבהמה].

 

מעתה יש ליישב לפי הכלל שכתב הגר"א ז"ל לחלק בין "אויב" ל"שונא"

כי האויב מסתיר את איבתו בלבו, וכלפי חוץ מראה עצמו כאוהב. ואילו ה"שונא" אינו מסתיר את שנאתו ומראה אותה בגלוי.

 

לפיכך כאשר מדובר על פריקה וטעינה נקטה התורה בלשון "שונא", שכן האויב אשר מסתיר איבתו בלבו ומתנהג עם רעהו כאוהבו, ודאי יעזור בפריקה ובטעינה ואין אצלו כפיית יצר השנאה, שהרי צריך להעמיד פני אוהב ולעזור בפריקה.

 

לכן במצות פריקה וטעינה הנעשית בפניו של מקבל החסד, ישנה יותר כפיית היצר אם הוא שונא אשר מראה את שנאתו בגלוי, משום כך נקטה התורה במצווה זו לשון "שונא"...


מה שאין כן, במצות השבת אבידה אשר אינה בפני המאבד, שם שייך לשון "אויב" כי אז יצרו בוער בקרבו לממש את איבתו אשר אינה ידועה, ולא להשיב את  האבידה...



למאמר הבא