כי תשא - מי הוא בן חורין באמת?!

שעוסק בתורה" האומנם?! הרי בן תורה מאד מוגבל באיסורי-תורה ולעומתו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות עושה "מה שבא לו"?!

מי הוא בן חורין באמת?!


"והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות"


חז''ל מבארים במשנה באבות פרק ו': 

''והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה''


יוצא איפה, שקיום מצוות התורה ולימוד תורה הם חירותו של האדם ולא כפי שנראה לעין שזוהי מגבלה המונעת את הדרור והחופש.  ולכאורה נראה ההפך?!



נשאלת השאלה:

אין ספק שניתן לייחס לקיום המצות את התענוג ותחושת אושר עילאית ביותר בסיפוק שיש בלימוד דף גמרא, אך לבוא ולהגדיר זאת כחירות?! 


לכאורה אין זה מתקבל על הדעת. ועוד, הרי האדם הרוצה באמת לקיים את מצות התורה קלה כבחמורה - מוגבל במעשיו ומחשבותיו ואם כן היכן החירות?!

 

התירוץ יובן על פי משל:


לאדון אחד היה משרת טיפש וקל דעת. לא הייתה לו חשיבה עצמאית לחלוטין. הדבר בא לידי ביטוי בשירות שהעניק לאורחים, לדוגמא: אם היו מבקשים ממנו תפוחי אדמה, היה רץ ומביא שק שלם... 


אם ביקש האורח לשתות, היה סוחב על גבו מיכל מים ומביאו לסלון... 


בקיצור החשיבה ממנו והלאה.


האדון התרגז עליו והחליט ללמדו לקח, מה עשה? קשר חבל לגדר הבית, ואת צידו השני תחב בין שיני המשרת וביקשו להדק את שיניו. התמים עשה כאשר הורהו בעליו ולא זז משם.


לפתע הגיעו חבריו ואמרו לו: "אנו הולכים לרחוץ בנהר התבוא עימנו?" סינן הוא בין שיניו: "אינני יכול... אינכם רואים? אני קשור לגדר..." 


פרצו חבריו בצחוק רם וקראו לו: "טיפש פתח פיך והשתחרר מהחבל..." - אבל מיודענו נשאר כשהיה - איננו מסוגל לפתח מחשבה עצמאית משל עצמו...


הנמשל: 


זה מצחיק כשמדובר במישהו אחר אך האמת שכולנו קשורים כאותו משרת... למי? לרצונותינו למאוויינו...


לרצונות והתשוקות הרבה אדונים הם פשוט מתחלפים כל פעם בתשוקה אחרת: פעם זה אוכל לא כשר כדבעי, ופעם זה לשון הרע על הזולת... 


זהו שאמרו רז"ל (סוטה ג:): 

"עבר אדם עבירה קשורה בו ככלב..." מה הפירוש קשורה? תתנתק! תוריד את הקשר! לא אני תם אני לא יכול...


ועוד אמרו חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'' רק הוא יכול לומר לא! לרצונות שלו - לשים להם בלם -מעצור. להיות אדון עליהם ולא נשלט בידם...


להמנות על הצדיקים שליבם ברשותם ולא עם אלו שברשות ליבם...




למאמר הבא