ויקהל- כי היא מקור הברכה

חה ביום השבת. משל ונמשל המבארים שגם בדברים שעושים לצורך השבת נדרשת כוונה... אם כוונתנו היא לצורך השבת הרי שכרנו כפול ומכופל - נכון שנהננו, אבל לכבוד שבת נתכוונו...

כי היא מקור הברכה


"וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת לה'..."


בכל ערב שבת אנו אומרים את פיוט הנקרא: "לכה דודי" שחיברו שלמה הלוי אלקבץ זצ"ל ואף חתם את שמו בראשי הבתים. וכך כתב בבית השני: 


"לקראת שבת לכו ונלכה - כי היא מקור הברכה"

 

לא פעם מחפשים אנשים סגולות לפרנסה טובה, רצים אל החזן בפתיחת ההיכל ומתחננים לברכה בפרנסה. כמו כן נראה אנשים ה"נלחמים" על רכישה של "ברכת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים, בתקווה ששנה חדשה תביא עימה הקלה בעול הפרנסה...


אין בכוונתי חלילה, לפסול את מעשיהם אלא להציג בפניכם את היסוד העיקרי לפרנסה וכפי שפתחתי: "לקראת שבת לכו ונלכה - כי היא מקור הברכה". 


השבת היא המקור לברכה ולפרנסה. אנשים שוכחים לרגע ששורש הפרנסה נמצא ביום השבת.


הברכה משבת מגיעה בשני אופנים: 1. לא לעשות מלאכה.   2. להתענג בשבת.

 

פעמים ששניים ישבו לשולחן השבת ויערכו את אותה סעודה, האחד יקבל שכר על כך, בעוד האחר יקבל עשרת מונים ממנו. הכיצד?!


אדם שערך שולחן מלא מכל טוב והתענג ועשה זאת בשביל ההנאה הפרטית שלו - יקבל שכר על הסעודה ועל קדושת השבת. 


אבל השני שחשב וכיוון רק על קדושת השבת ותוך כדי כך נהנה מזה - יקבל שכר גדול בהרבה מחברו. הכל תלוי בכוונה...


על מנת להבין זאת נביא משל למה הדבר דומה:


אדם אחד קיבל מהמלך מברק כי בעוד שלשה ימים יבוא המלך בכבודו ובעצמו לסעוד אצלו את ארוחת צהרים. ההתרגשות הייתה גדולה עד למאוד. 


רץ האיש וקנה מפות צחורות וכלים מהודרים שיונחו על השולחן. שלח את בניו לחפש את הפירות והירקות המובחרים שבשוק ולהביאם בכל מחיר. 


את רעייתו שלח אל הקצב להביא כמה סוגי בשרים מהטובים והמובחרים שרק קיימים. 


למחרת נסע אל הנמל למצוא את הדגים הגדולים והיקרים שהעלו הדייגים זה עתה בחכתם. 

נשאר עוד יום אחד להגעת המלך, והתכונה בבית ניכרה בכל פינה. כולם רצים וממהרים להספיק, במטבח אין מקום פנוי לכל הבישולים שהכינה עקרת הבית... 


וברוך ה' כשעה לפני ההגעה המשוערת של המלך הכל היה ערוך בצורה מיוחדת להפליא. 


המלך הגיע והתרשם מאד מן המאכלים וצורת ההגשה, נהנתה כל המשפחה מהקרבה למלך ומדברי החכמה והברכה שהרעיף. בסיום הודה למארחו ונפנה ללכת לארמונו.


אם נשאל את עצמנו לרגע: מי נהנה בעיקר מהסעודה? 


התשובה תהיה ברורה - משפחתו של המארח שכן בכל יום הם מסתפקים במנת אורז עם חתיכת בשר פשוטה. ואילו המלך בקושי אכל...

 


הנמשל ברור מאליו: 

כן הוא הדבר לגביי שבת. אם כוונתנו היא לצורך השבת הרי שכרנו כפול ומכופל - נכון שנהננו, אבל לכבוד שבת נתכוונו...

 

לכן כדאי לאמץ את  שיטתו של שמאי, כפי שהביאה הגמרא בביצה (דף ט"ז ע"א): 


"תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השנייה ואוכל את הראשונה"...




למאמר הבא