פקודי- המצטער נעשית על ידו

רכת דוד המלמד שאדם שמצטער על אובדן של קיום מצווה זוכה שהקב"ה מקיים בידו את הנצרך לו...

המצטער נעשית על ידו


"ויביאו את המשכן אל משה..."

 

רצונו של הקב"ה היה כאן לפרסם את יקרותו וערכו הרב של המצטער והתאווה לקיום המצווה ו"צערו" של משה כאן "שקול" היה כ"צערם של כל ישראל במלאכתם ונדבתם".

 

לכן פירסמו הקב"ה וכיבדו למשה שיהיה סמל לדורות לכל הכוספים והמצטערים על קיום המצוות ש"צער ליבם" הוא לפניו כהקמת המשכן.

 

בספר "אמונה שלמה" מובא מעשה נפלא המלמדנו עד כמה הקב"ה מרחם על המצטער בקיום מצווה:

 

אל ר' חיים, ראש ישיבה באחת הישיבות החשובות בבני ברק, פנה בחור חמד, תלמיד הישיבה, וביקש לדבר איתו ביחידות.

 

הרב הכניס אותו לחדרו והבחור פרץ בבכי קורע לב ובמשך דקות אחדות התקשה להוציא מילה מפיו.

ר' חיים הביט בו באהדה, הניח יד על כתפו והמתין שיירגע. אחרי בכי מתמשך סיפר הבחור בכאב עצום: "בגופו של אבי היקר, שיחיה לאורך ימים ושנים, מקוננת המחלה הנוראה. עשרה ילדים בביתנו, והמשענת, ראש המשפחה, בסכנת חיים! אני כחרס הנשבר, ליבי מנופץ לרסיסים, איני יודע אנה אני בא!"...

 

ראש הישיבה חיבק את כתפו בחום, ניחמו בדברי חיזוק והוסיף: "השבת היא שבת חופשית. נאסוף בליל שישי עשרה בחורים, ניסע לכותל המערבי, נשפוך שיח וה' ישמע את תפילתנו וישלח לאביך רפואה שלמה!".

 

ואכן כך היה. בליל שישי הוזמן רכב גדול, ראש הישיבה ובנו של האב החולה ניסו לאסוף בחורים, הצליחו לכנס שבעה בחורים, חסר רק העשירי למניין. המתינו דקות ספורות ולפתע הופיע אהרון, בחור בעל מידות ואישיות שופעת טוב.

 

התנהגותו של אהרון הייתה תמוהה ביותר: הוא סירב בתוקף להצטרף למניין.

 

קרא לו ראש הישיבה הצידה ושאל לפשר סירובו. סיפר אהרון: "אינני יכול להצטרף. אני בדרך הביתה, לאופקים, אימי מחכה לי בקוצר רוח. ביום ראשון הקרוב יחגוג אחי יום הולדת של שלוש-עשרה שנים והוריי אינם יכולים לערוך סעודת בר-מצווה ולו המינימלית ביותר. כבר שנתיים שאבא שלי נפלט ממעגל העבודה, אימי עקרת בית יש לי אחד-עשר אחים ובביתנו רעבים ללחם. אנו נאלצים לפשוט יד. על סעודת בר- המצווה אין מה לדבר. אימי ברצונה הטוב לשמח את אחי, החליטה שלפחות השבת שלפני בר-המצווה תהיה חגיגית. היא הזמינה את אחיי הנשואים וניסתה להשיג את צורכי השבת. מחר בבוקר נערכת באופקים חלוקת מזון, ומשם, כך אנו מקווים, יהיה אוכל לשבת. על כן, לא אוכל להתעכב אלא עלי לנסוע הביתה כעת."

 

האזין ראש הישיבה בריכוז לדבריו ומתוך השתתפות אמר: "אכן, אין לדעת מה קודם. עשה כטוב בעיניך."

 

הם המתינו עוד דקות ספורות, ולא נראתה כל נפש חיה באופק. לאחר כרבע שעה הגיע לפתע אהרון.

 

שאל אותו ראש הישיבה: "מדוע חזרת?".

 

ענה אהרון: "התקשיתי להחליט. הלכתי שבע דקות עד התחנה ושקלתי מה עלי לעשות. לא ידעתי מה רוצה ממני בורא עולם. האם עלי לשמוע לאימי ולנסוע הביתה, או להצטרף לתפילה על אב לעשרה ילדים שחייו עומדים לו מנגד? לבסוף החלטתי לשוב על עקבותיי ואני תפילה שהייתה זו החלטה נכונה..."

 

יצא הרכב לדרכו ומניין בתוכו. הם הגיעו לכותל המערבי והעתירו בעד האב החולה. הם סיימו את כל ספר תהילים, זעקו את י"ג מידות הרחמים ובמשך שעות התחננו על חייו של האב.

 

כאשר עזבו את הכותל הייתה השעה מאוחרת מאוד. הבחורים, שהיו רעבים ומותשים, ביקשו מראש הישיבה דבר מה להשיב את נפשם והוא השיב: "לא רחוק מכאן מתגורר אביו של אחד הבחורים בישיבה ברשותו קייטרינג גדול ומפורסם. אולי יוכל לארח אותנו על שולחנו".

 

התקשר הרב לבעל הקייטרינג וזה הסכים להזמינם בשמחה. הם הגיעו לביתו, סעדו את ליבם וראש הישיבה הודה לו מעומק הלב על נדיבותו וטוב ליבו. השיב לו בעל הקייטרינג: "כן... בגלל טוב ליבי אני מפסיד..."

 

שאל הרב לפשר הדברים, ובעל הקייטרינג סיפר שהיום הוזמנה אצלו סעודת מלכים בעלת תפריט עשיר לשמחת שבע ברכות, וכאשר ביקש לדעת את הכתובת למשלוח הסעודה, ענה המזמין שאשתו היא זו שביקשה ויש לדבר איתה. האישה אף היא התחמקה ואמרה שבעלה הוא זה שהזמין ואין לה קשר לסעודה. בעל הקייטרינג הבין שלפניו מקרה של "שלום בית" ורווחים לא יהיו לו מההזמנה שבוטלה. בידו נותרו 160 מנות שאין בהן כל חפץ.

 

שמע ראש הישיבה את סיפורו ואמר לו: "אל לך להצטער! מצווה גדולה תרוויח בגין אותן 160 מנות. אין כאן 'בעל תשחית' אלא צדקה למשפחה עניה שלא יכולה לערוך לבן השלוש-עשרה סעודת בר-מצווה! תוכל לתרום להם את סעודת השבת ותהיה זו מצווה וזכות עצומה!"

 

שמח בעל הקייטרינג והוסיף מכספו שירות הובלות של מנות הסעודה לאופקים והמשפחה הענייה זכתה לסעודות שבת מפוארות וחגיגיות שכמותן לא טעמו שנים...

 

ואכן, אין ספק שכאשר האדם חפץ בכל מאודו ובכל נפשו לקיים המצווה, גם אם זה "גדול עליו" ויש קשיים מכאן ומשם, ואם יראה שאין באפשרותו כלל לקיימה, לפחות יצטער, ירגיש כאב על שאין הוא יכול לעשותו.

 

כיוצא בזה ראינו אצל משה רבינו כאשר הצטער על שלא כל כך לקח חלק במשכן. אמר לו הקב"ה: בזכות הצער שנצטערת ההקמה תיעשה על ידך"





למאמר הבא