פקודי- מיקומם של המנורה והשולחן

ממקם את המנורה והשולחן כתפיסת עולם לחיי התורה שלנו וחיי הפרנסה...

מיקומם של המנורה והשולחן

 

"וייתן את השולחן באוהל מועד על ירך המשכן צפונה... וישם את המנורה... על ירך המשכן נגבה"

 

במסכת בבא בתרא דף כה מובא:

אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום.

 

כתב הבית הלוי:

'מנורה' רומזת לחכמה - "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א) 'שלחן' רומז לפרנסה ומזונות. לכן המנורה עמדה במקדש בימין - "לב חכם לימינו" (קהלת י, ב) - כי החכמה נקראת 'ימין' , ואילו השולחן עמד ב'שמאל'.

 

אמנם כך הייתה עמידתם של השולחן והמנורה בבית המקדש מצד עצמם, אך האדם הנכנס למקדש, הייתה המנורה בשמאלו והשולחן בימינו, שהרי הפתח היה בצד המזרחי, והנכנס מצד מזרח הצפון הוא לימינו.

 

יש בכך משום אות ורמז, כי בעת הכניסה לעבודת ה', בתחילת העבודה, התירו ללמוד שלא לשמה, כדי שמתוך כך יבוא ללימוד וקיום לשמה.

 

אולם האדם העוסק לפרנסתו בפרקמטיא, צריך גם עסק זה להיות לשם שמים, כדי שתהיה בידו האפשרות להתפנות ולעסוק בתורה  ולקיים מצוותיה.

עליו לא נאמר שיכול הוא בתחילת עסקו לעסוק שלא לשמה, ומתוך כך יגיע לידי לשמה, כי אם יעסוק בפרנסה שלא לשם שמים, לעולם יישאר קשור בתאוות ובחמדת העולם הזה.

 

נמצאנו למדים, אפוא, כי הבטחה זו לעוסק שלא לשמה שבסופו של דבר יבוא לידי לשמה נאמרה רק בעסק התורה.

 

אך העסוק בפרנסה צריך שגם בתחילת עסקו יעשה כל מעשיו בכוונה, 'לשם שמים'/

 

לפיכך האדם הנכנס ל'מקדש' המנורה עומדת לשמאלו, לרמז לו שלגבי חכמת התורה יכול הוא להתחיל ולעסוק בה אף שלא לשמה, כמו שאמרו (שבת סג.): "למשמאילים בה עושר וכבוד"

 

אולם השולחן עומד לימינו, כיון שאף בתחילת עיסוקו לפרנסתו, צריך לצרף לכך מחשבת לשמה, כי אם יעסוק שלא לשמה, לעולם לא יגיע לידי לשמה...





למאמר הבא