פקודי- הנדבה שהצילה

ל הרב חנניה צולק המראה כיצד נדבה של עשיר הביאה לו רווחה והצילה את ממונו...

הנדבה שהצילה

 

"וכל אשר נדבה רוחו אותו"

 

סיפור מרגש שסיפר ר' משה ויטנברג ז"ל, שזכה לבנות ולהקים את שכונת "בתי ויטנברג" בירושלים, סיפר על נס שאירע עמו בזכות מצוות הכנסת כלה.

 

כל העניים בעיר ידעו, שלא היה צריך אלא להתדפק על ביתו של ר' משה וכבר היה בעל-הבית מפייסו בדברים ומהנהו משלו.

 

ר' משה התגורר באחת מערי אירופה, ועשיר גדול היה ובעל נכסים הרבה. ידו הייתה פתוחה לעניים, וכל קשה-יום שהגיע פעם אחת נכנס אליו עני בן- טובים ושפך את מרי- שיחו: בתו הגיעה לפרקה וכבר נזדמן לה חתן כלבבה, והנה מתקרב זמן החתונה, ואין לו כסף לשלם את הנדוניה, והוא חושש שהשידוך יתבטל.

 

ר' משה הכיר את העני וידעו כצדיק וירא-שמים, ונתן לו את כל הסכום של הנדוניה, והוסיף ר' משה ואמר לו: "אך אני אבקש ממך שתזמין אותי לחתונה".

 

הניח העני את ידו על לבו כאומר: "בשבועה, לא אשכח להזמין אותך". אבל בטרדת הזמן ובטרחת ההכנות לחתונה, שכח ולא הזמין את ר' משה.

 

מגיע יום הנישואין, החתן והכלה עומדים כבר תחת החופה, המחותנים והמוזמנים הרבים מתכוננים לתחילתו של האירוע, ואז ... קורס לפתע אבי-הכלה ומתעלף לעיני כולם. משהשיבו את נפשו, החל לבכות בקול מר, ואיש לא ידע על מה ולמה.

 

היו בני אדם מלחשים ביניהם, ובעלי הדמיון בודים מלבם שנטרפה עליו דעתו של המחותן, ו"מקח טעות יש כאן", סבבוהו הקרובים והפצירו בו שיסיח בפניהם את דאגתו ויספר להם צערו...

 

הכניסו אותו לחדר, וגם הרב נכנס אחריו לשמוע מה אירע. לאחר שנרגע קמעה, סיפר לרב את צערו, על שנשבע לר' משה – שנהג בו חמלה וכבוד, שיזמינו ברוב עם למשתה, והנה בשל הטרדות שכח.

 

הרגיעו הרב, ואמר לו: אם כך פני הדברים, בוא ונלך כולנו, המסובים והאורחים, לבית הגביר, ונזמין אותו יצאו כל המסובין לביתו של ר' משה, שהיה מוקף חומה ושער של ברזל, ראו את השער נעול מתוכו, והחדרים שבתוך הבית אפלים, לבד ממקום אחד שהיה מואר.

 

היה הדבר תמוה בעיני כולם, שהרי עדיין תחילת הלילה הייתה אותה שעה... קפץ אחד מהחבורה ודילג אל מעבר לחומה והציץ לתוך המקום המואר. לתדהמתו הוא רואה את בעל-הבית שוכב על הרצפה, כפות בחבלים ופיו סתום בסמרטוט, וחבילות של כסף מונחות על השולחן.

 

האיש פרץ ונכנס אל הבית, והתיר את ר' משה מן הכבלים. משנכנסה כל החבורה, השיבו לו את נפשו, ואז סיפר להם שליסטים חדרו לביתו, וסגרו את השער מתוכו. לאחר שקשרוהו בחבלים, נטלו מכיסו את מפתחות הכספת, והחלו להוציא את כל תכולתה. הגנבים חשבו שעתה, משידיו של בעל הבית כבולות, יוכלו לעשות מעשיהם בנחת, והוציאו את ממונו והניחוהו על השולחן. לפתע שמעו קולות של בני אדם רבים, המקיפים את חומת הבית, וחששו שהללו באו ללוכדם.

 

לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב את כל השלל, ולברוח מן הבית. אלמלא הגעתם, אמר ר' משה, או אלמלי אחרתם השעה, הרי כל ממוני היה גזול בידיהם, ואני נפשי פורחת...

 

לא עברו ימים רבים ור' משה ויטנברג הודיע שהוא מרגיש חובה להודות להקב"ה על הנס הגדול שעשה עמו, ולכן הוא מקדיש כל כספו לעניי ירושלים. קם ועשה מעשה, חיסל את כל נכסיו באירופה, עלה לעיר הקודש, והקים שכונה על שמו, "בתי ויטנברג", שבאמצעותה סייע רבות לעניי ירושלים.





למאמר הבא