ויקרא- רק שלא אתרגל

על העלם טומאה (ששכח שהדבר טמא) ועל העלם מקדש (ששכח שנמצא במקדש). הדבר מוזר לכאורה, איך ייתכן שאדם שוכח שהוא עומד בבית המקדש?! ביאור נפלא של הרב אלישיב...

רק שלא אתרגל

 

"או נפש אשר תיגע בכל דבר טמא... ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. או כי ייגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם"

 

דורשת הגמרא במסכת שבועות יד:

כתוב פעמיים "ונעלם", שבא הכתוב לחייב על העלם טומאה (ששכח שהדבר טמא) ועל העלם מקדש (ששכח שנמצא במקדש).

 

בספר "דברי אגדה" תמה הרב אלישיב זצ"ל:

הדבר מוזר לכאורה,  הייתכן?! אדם עומד בבית המקדש, מקום שאופף בגלי קדושה וטהרה את כל הנכנס לשם, שהלא כמה וכמה גדרים הוקבעו בטרם בואו אל הקודש, וכאשר כבר נכנס פנימה, מה נהדר היה המראה... אפשר היה למשש קדושה מלוא חופנים...

והנה עומד שם אדם ושוכח בכלל שהוא נמצא במקום קדוש?!

 

אמנם, מיישב הרב אלישיב:

כי ייתכן והגורם לכך הוא ההרגל! עד כדי כך גדול כוחו של ההרגל, שההמצאות בבית המקדש – או בבית המדרש – אינה עושה עליו שום רושם, והוא חש כנמצא בביתו הפרטי...

 

וכמו שאמרו חז"ל )סנהדרין נב(:

"למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחילה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו – דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו – דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר – שוב אין לו תקנה".

 

כן הוא בכל דבר שבקדושה, אם האדם אינו מתאמץ להרגיש את ה"דיוטגמא החדשה" (= צו המלך שהגיע זה עתה), הרי יתרגל בו פעם ופעמים עד שנעשה עליו כקיתון של חרס.

 

זו הייתה בקשתו של דוד המלך:

"שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו", כלומר, על ידי "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", שאהיה כל כך הרבה זמן בבית ה', עלול להיחלש ההרגש שלי שהנני נמצא בבית ה', ולכן מבקש אני "ולבקר בהיכלו" - שלא אתרגל לשהותי שם ובכל פעם ארגיש כאלו זה הביקור הראשון שלי בבית ה'...





למאמר הבא