אמור- אני נכה לא מפגר!

המקדש?". ביאור נפלא של ספר החינוך על ההסתכלות שלנו על ציבור הנכים וההשלכות ההלכתיות הנובעות מהפרדיגמה הזו. ה' יראה לעיניים ואדם יראה ללבב - "הזהירות בחילול השם" ישנם דברים נעלים וחשובים כמו להזדרז לשיעור תורה, אך האם בשל כך ניתן להידחף בתור?!

אני נכה לא מפגר!


ה' יראה לעיניים ואדם יראה ללבב


בפרשת השבוע מונה התורה שורה של מומין שפוסלין את הכהן מלעבוד במשכן או בבית המקדש:

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן... כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב".

 

נשאלת השאלה:

הייתכן?! בשל מום קטן כבר נפסול אותו מן הכהונה? ומה אם הוא תלמיד חכם גדול האם מום בגוף האדם פוסלת אותו מלעבוד לפני ה'?!


ננסה להמחיש את השאלה:

אם לפנינו הגיעו שני כוהנים לעבודה בבית המקדש, האחד תלמיד חכם רב ומורה הוראה בישראל, יודע לכוון שם שמים בסילודין אך נכה הוא ברגלו – טיפה צולע.

לעומתו מגיע כהן בריא וחסון אך מושחת הוא, שחצן ובעל גאווה את מי נעדיף?! לפי התורה יש להעדיף את השני אם כל הצער שבדבר.

ושוב נשאל הייתכן?!

 

כותב ספר החינוך במצווה ער"ה - שלא יעבד כהן בעל מום במקדש:

משרשי המצווה:

לפי שרב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשנה באבריו, ואם אינו ישר בדרכיו לא ייאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן יפה תאר ויפה מראה נאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה, אפשר שיש בשלמות צורתו, רמז לעניינים, שמתוך מחשבות האדם בהן, תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שנוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השנוי ותנוד מן החפץ.

 

יוצא אם כן, שעדיף לוותר על הכוונות של הכהן ובלבד שהאדם הפשוט שיבוא להקריב לא יאמר לעצמו: "זה האדם ששמו לעבודה במקדש?! – כנראה זה לא מה שחשבתי!..." ובכך יתחלל שם שמים – כי ה' יראה לעיניים ואדם יראה ללבב.

 

לא פעם ניתן לראות את ההתייחסות שלנו לנכים. יש הבטוחים שאדם הנמצא על כיסא גלגלים הוא בעצם מפגר!. לא אחת הם ידברו אליו בהתנשאות או כאל ילד קטן (שיבין אותם...) בו בזמן שהוא עולה בהשכלתו עשרת מונים על העומד לפניו...


הדבר בא לידי ביטוי בשילוט בחניונים "לא נכה אל תחנה!". איזה אדם ישים עצמו כנכה וייקח מקום של אדם המתקשה בהליכה?!


התשובה פשוטה ומזעזעת כאחד: אדם בטוח שנכה הוא נחות - הוא "לא ברמה שלי" כתוצאה מכך האדם בא לידי זילזול ואומר לעצמו: "מה הוא מבין הוא גם ככה נכה..." עצוב אך זוהי ההסתכלות שלנו...


התורה מעבירה לנו הנהגה לחיי היום-יום.

כמה זהירות נדרשת מאיתנו שלא לחלל שם שמים. עדיף להפסיד כוונות וסילודין ובלבד שלא נצטייר בעיני הבריות כמחללי הקודש.

 

ישנם דברים נעלים וחשובים כמו להזדרז לשיעור תורה, אך האם בשל כך ניתן להידחף בתור?!

זמן מנחה עומד לעבור האם  "קידוש האמצעים לשם התפילה" מאפשר לי לחנות בחניית נכים בכדי להספיק?!


התורה מלמדת אותנו מה חשוב להקב"ה יותר מקיום המצוות וקדושתן ומכיוון והאדם נמשך אחר עיניו אין הוא יכול לראות את הכוונות אלא את ההתנהגות החיצונית.

ולכן אנו מחויבים להיזהר בה שבעתיים שלא נבוא לקלקל את רצון הבורא ולחלל שם שמים בעיני הבריות... 



למאמר הבא