אמור- כהן גדול דבקות בה'

תר להיטמא לשבעת הקרובים שלו?". "מדוע לכהן גדול אסור להיטמא לקרובים שלו?". "מה ההבדל בין כהן הדיוט לכהן גדול?" ביאור נפלא שמביא ספר החינוך (מתוך "שיחה של הרב ברוך רוזנבלום לפרשת אמור")

כהן גדול דבקות בה'


הפרשה מתחילה בדיני טומאת כוהנים. ומצווה התורה, שאסור לכהן להיטמא (לא משנה אם הוא כהן שמשרת או שאיננו משרת).


לכהן הדיוט מותר להיטמא לשבעה קרובים, שנאמר: "כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא..." 


שונה הדין, לגבי כהן גדול. 

לכהן גדול נאסר להיטמא גם לא לשבעת הקרובים. אסור לו להיטמאות לא לאביו, לא לבנו , לא לבתו, לאף אחד (למעט מת מצווה - זה שאין מי שיקבור אותו מלבד הכהן הגדול)...


ונשאלת השאלה:

אם הטומאה היא דבר כל כך נורא, שהתורה אוסרת לכהן גדול להיטמא למת כל שהוא - אפילו לא לאביו ולאמו, למה התורה התירה, לכהן הדיוט להיטמא?!

 


ומסביר ספר החינוך בהרחבה גדולה במצווה רס"ג:

התורה, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. והיות והאדם עצמו, בשעה שהוא נפרד מאחד מקרוביו (הרגע הכי מרגש וקשה בהלוויה, של אחד מהקרובים, הוא הרגע שמכניסים אותו לתוך הקבר, נותנים למשפחה להתייחד עם הנפטר בחדר אחד, ושם כולם ניגשים ומבקשים מחילה... זהו הרגע הכי קשה, מבחינת המשפחה להיפרד מאדם). התורה ידעה כמה האדם נזקק לרגעים האלה, כדי להתייחד עם הקרוב שלו.


אמרה התורה - למרות שאני אוסרת לכוהנים להיטמא, אבל היות והאדם הזה צריך איזה שהיא קירבה לקרובים האלה, התירה לו התורה להיטמא לשבעת הקרובים.


במצווה ר"ע (שבע מצוות לאחר מכן), מדבר ספר החינוך על הכהן הגדול:

על הכהן הגדול נאסר להיפרד, אפילו משבעת הקרובים, הקרובים אליו ביותר. הוא לא יכול להתקרב אליהם, ולא יכול להיפרד מהם, שנאמר: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא".



שואל ספר החינוך:

אני לא מבין, לפני רגע אמרתי לך, שכהן הדיוט, התורה התירה לו להיטמא לשבעת קרובים, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. התורה הבינה שבן אדם צריך את הפרידה הזאת משבעת קרוביו והתירה לו להיכנס לאוהל הטומאה, להתייחד, הוא יכל לעשות את זה ממרחק ולא להיטמא -  אבל התורה הבינה, שזה אחד מהרגעים הכי קשים של האדם, שהוא נפרד מן הנפטר. וצריך לאפשר את זה גם לכהן, למרות שטומאה זה דבר נורא ואיום, (טומאת מת, היא הטומאה הקשה ביותר).  

אם ככה, למה התורה לא מבינה את זה, בכהן גדול?!


משיב ספר החינוך:

והכהן הגדול הנבדל להיות קדש קדשים, עם היותו בעל גוף נפשו תשכן תמיד בתוך המשרתים העליונים – אף עפ"י שיש לו גוף, הוא אדם, יש לו רצונות משלו, אבל הוא נמצא בעולמות העליונים, הוא דבוק בהקב"ה ולא בבני אדם.


על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טמאה לעולם – היות והוא דבוק בהקב"ה, הוא לא זקוק לפרידה הזאת. אדם ברמה שלו, לא נזקק לזה... 


כי מרוב דבקות נפשו למעלה יתפשט לגמרי מטבע בני איש – הוא יצא לגמרי מהדמות הזאת של בני אדם, שזקוקים לפרידה, מהקרובים שלהם.


וישכיח מלבו כל עסק עולם הזה הנפסד, ועל חברת הקרוב לא תבכה נפשו – הוא לא בוכה על שבעת הקרובים, כיון שהוא דבוק בהקב"ה, הוא נמצא בעולמות העליונים, זה לא ''הנושא'' שלו בכלל.


כי כבר הוא נפרד ממנו בעודנו בחיים  - הכהן הגדול, ברגע שהוא התמנה להיות כהן גדול, זה רגע הפרידה מהם. 


ברגע שהוא התמנה להיות כהן גדול, הוא אומר לכל המשפחה ''שלום ולא להתראות''. ברגע שהוא התמנה, הוא יצא מכלל בני המשפחה - כעת הוא דבוק בה'...



 

למאמר הבא