אמור- קרבן העומר וספירת העומר

העומר: הדעות השונות לגביי ספירת ימים ושבועות. במה התייחדה ספירת העומר, שכל אחד צריך לספור לעצמו? ומה המיוחד במצווה הזאת, שאחד לא יכול להוציא את חברו?. למה סופרים רק ממחרת השבת, ולמה לא מתחילים לספור, מאותו יום שיצאו ממצרים?. מה "הקשר בין ספירת העומר לשבעה נקיים?". מעובד מ- "שיחתו של הרב ברוך רוזנבלום לפרשת אמור"

קרבן העומר וספירת העומר


עניין העומר וספירת העומר, מופיע פעמיים בתורה.

 

האחד בפרשת השבוע שלנו:

 "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' – יש כאן ספירה של חמישים יום.

 

הפעם השנייה בפרשת ראה (דברים טז, ט):

 "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ" – כאן לא מוזכר ספירת ימים. בפסוקים כאן, מוזכר אך-ורק ספירת שבועות. פעמיים ספירה, ופעמיים מתמקדת הספירה בשבועות ולא בימים.

בפרשה שלנו, עוסקת התורה בספירת העומר, ואומרת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם ... היא לא עוסקת בספירת שבועות.

 

באים רבותינו, ומביאים מחלוקת:

מה הדין של ספירת העומר, האם יש מצוה לספור ימים, או יש מצוה לספור שבועות?

 

אומרת הגמרא במסכת מנחות סו, א:

דאמר אביי מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי – יש מצוה למנות ימים, ויש מצווה למנות שבועות.

 

 

הגמרא במסכת חגיגה יז, ב מביאה לזה מקור:

והאמר אביי מצווה למימני יומי דכתיב (ויקרא כג-טז): "תספרו חמשים יום".

ומצוה למימני שבועי דכתיב (דברים טז-ט): "שבעה שבועות תספר לך..."

מופיע כאן שתי ספירות, של ימים של שבועות.

 

בפרשת ראה, אומר בעל הטורים רמז לדבר - שבעה שבועות תספר לך. ב' ספירות בפסוק לומר לך דמצווה לממני יומי ומצווה לממני שבועי.

 קרי ביה בקומה שצריך לברך על העומר מעומד .

 

מהי ההלכה? כיצד יש לספור את העומר?

 

מביא הטור בסימן תפ"ט שלוש דעות:

 וְסוֹפֵר הַיָּמִים וְהַשָּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד?, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם יוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְשִׁבְעָה יָמִים וְאָז יֹאמַר: הַיּוֹם שִׁבְעָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד בָּעֹמֶר, וּבְיוֹם שְׁמִינִי יֹאמַר: הַיּוֹם שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וְיוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר, וְכֵן עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְאַרְבָּעָה עָשָׂר יֹאמַר: הַיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר יָמִים שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת בָּעֹמֶר, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ עַד מ''ט יוֹם.

הדוגמא הראשונה שמביא הטור, זהו המנהג כיום, כפי שאנחנו נוהגים להלכה.

 

דעה שנייה:  

יש אומרים, שאין צריך למנות את הימים, אלא רק כשנגיע לשבוע ימים...

הגעת לשבוע ימים, אתה אומר – היום שבעה ימים, שהם שבוע אחד... מכאן ואילך, הוא לא אומר 'שמונה ימים', אלא מה הוא אומר?

'היום שבוע אחד ויום אחד' ... הוא לא צריך יותר, לספור את הימים. מהרגע שהגיע שבוע, אתה מתחיל לספור בשבועות.

 

הדעה השלישית:

סופרים ימים ולא שבועות.

פירוש הדבר – הגעת לשבעה ימים, שהם שבוע אחד... וביום השמיני אינו אומר 'היום שמונה ימים, שהם שבוע אחד ויום אחד'... אלא 'היום שמונה ימים'. עד שיגיע ליום י"ד לעומר, ואז יאמר 'היום ארבעה-עשר יום לעומר, שהם שני שבועות'...

ויום למחרת אומר 'היום חמישה-עשר יום לעומר' בלבד. הוא לא סופר את השבועות, אלא רק את הימים.

 

נסדר את הדברים:

דעה ראשונה – סופרים גם את הימים, וגם את השבועות.

דעה שניה – סופרים שבועות ולא ימים.

דעה שלישית – סופרים ימים ולא שבועות.

 

הגמרא במסכת סו, א:

 מביאה שתי דעות בעניין - רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי – מנו גם ימים וגם שבועות

אמימר מני יומי ולא מני שבועי – מנה ימים ולא שבועות אמר זכר למקדש הוא אם זה רק זכר למקדש, מספיק למנות ימים ולא שבועות.

 

אומר רש"י - אמימר מני יומי ולא שבועי. אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי.


הרמב"ם פוסק להלכה:

שזו מצוה אחת של ספירת העומר, למנות גם את הימים וגם את השבועות.

הרמב"ם בספר המצוות, מביא ארבע ראיות לדבריו, שמצות ספירת העומר, היא מצוה אחת, גם של ימים וגם של שבועות.

 

בנוסף, מוכיח הרמב"ם מדברי אביי בגמרא - דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי – סימן שזו מצוה אחת, אחרת אם זה היה שתי מצוות, היה צריך אביי לומר אחרת - למימני יומי מצוה ולמימני שבועי מצוה. הוא היה כותב את המצווה בסוף, לומר לך, שכל אחד ואחד זו מצוה אחרת.

אם אומר אביי - מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, זה סימן שזו מצוה אחת, שיש בה שני חלקים – ימים ושבועות.

 

רבינו ירוחם חולק עליו, בספר תולדות אדם וחוה, נתיב ה', חלק ד:

אלו שני מצוות נפרדות, של ספירת ימים ושל ספירת שבועות. 

כמו שאתה רואה, שתפילין של יד ותפילין של ראש, אתה מברך שתי ברכות נפרדות, ככה מברכים על הימים והשבועות.


ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו מברכים שתי ברכות – אחת על הימים, ואחת על השבועות.


בשבוע הראשון, יש רק ימים, אז אין שתי ברכות... אבל החל מהשבוע השני, שיש לך גם ימים וגם שבועות, מברכים שתי ברכות.

 

היום, שכל הברכה שאנחנו מברכים, כמו שכותב רש"י, שמברכים זכר למקדש. אם כך, על זכר למקדש, לא מברכים ברכה, כשם שלא מברכים ברכה על 'כורך', וכמו שלא מברכים על ערבה ביום הושענא רבה, כך לא מברכים שתי ברכות, כי היום זה רק זכר למקדש.

 

אנחנו רוצים ללכת להלכה נוספת, שישנה בספירת העומר, שהיא נגד כל מה שלמדנו עד היום, בדין 'שומע כעונה':

הלכה 'שומע כעונה' – אם אדם שומע מחברו קידוש, ומתכוון לצאת י"ח – יצא י"ח קידוש.

אם אדם שומע מחברו הבדלה, ומתכוון לצאת י"ח הבדלה – יצא י"ח הבדלה.


כך גם בקריאת פרשת 'זכור', וכן בקריאת המגילה, וכן בברכת המזון...

 


אומרת הגמרא במסכת מנחות סה, ב:

תנו רבנן (ויקרא כג-טו): "וספרתם לכם" שתהא ספירה לכל אחד ואחד - בספירת העומר, אדם לא יכול להוציא את חברו י"ח, כל אחד צריך לספור לבד.

בברכה, אדם יכול להוציא את חברו י"ח. עומד הש"ץ, ומברך על ספירת העומר, ומי שמכוון לצאת י"ח בברכה ש ל הש"ץ – יוצא י"ח... אבל כשמגיעים לספירה, כשאומרים 'היום... לעומר', בזה אתה לא סומך על מה שאומר הש"ץ, אלא אתה צריך לספור לבד. זו ספירה שלך, שנאמר "וספרתם לכם".

 

היכן מצאנו הלכה זהה לזו?

 

מצאנו את זה בארבעת המינים, שנאמר (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" – כל אחד צריך להביא, ארבעת המינים משלו.

אם הוא רוצה לנענע בשל אחר, הוא צריך לבקש ממנו במתנה - על מנת להחזיר, ובזה הוא יוצא י"ח, בלקיחת ארבעת המינים.

 

כל אחד שואל את עצמו:

אם בספירת העומר, צריך כל אחד ואחד לספור לעצמו, למה הדין הזה לא נאמר גם בקריאת פרשת 'זכור' , ולא כתוב גם בקריאת מגילה?

במה התייחדה ספירת העומר, שכל אחד צריך לספור לעצמו? ומה המיוחד במצוה הזאת, שאחד לא יכול להוציא את חברו?

 

שאלה נוספת, לפני שניגש ליישב את הדברים, היא בדברי מדרש שיר-השירים רבה, פרשה ב, אות יז':

תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְמָה הָיוּ דּוֹמִין?, לְבֶן מֶלֶךְ  שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ, אָמַר לוֹ פַּדְגוֹגוֹ המחנך יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִיסְכּוּלֵי ילך הילד לבית הספר ללמוד אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲדַיִן לֹא בָּא בְּנִי בְּזִיווֹ, שֶׁנִּשְׁתַּנָה מֵחָלְיוֹ, אֶלָּא יִתְעַדֵּן וְיִתְעַנֵּג בְּנִי כִּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאִיסְכּוּלֵי.

 

 כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ בָּהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים, אָמְרוּ לוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הֲרֵי הַשָּׁעָה תֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָתָן שֶׁל בָּנַי מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים, אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָּנַי עַד שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בִּבְאֵר וּמָן וּשְׂלָו, וְאַחַר כָּךְ אֶתֵּן לָהֶם הַתּוֹרָה, וְאֵימָתַי (שמות יט, א): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי.

 

על מה מדובר בדיוק?

העבודה פסקה מאבותינו, ביום ראש השנה, כך אומרים חז"ל בגמרא במסכת ראש השנה יא, א:

 בר''ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים... מראש השנה ועד יציאת מצרים, ישבו בבתים ולמדו את מכות מצרים.

אז מה פירוש הדבר - עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָתָן?! שישה וחצי חודשים הם לא עשו כלום... אתה נותן להם עוד שלושה חודשים , זה מה שיעזור להם?!

 

מביא מדרש תנחומא בפרשת יתרו , אות י':

כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ בָּהֶן  בַּעֲלֵי מוּמִין מִן הַשִּׁעְבּוּד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַמְתִּין לָהֶם עַד שֶׁיִּתְרַפְּאוּ, וְאַחֲרֵי כֵן אֶתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה.

אמרו מלאכי השרת לקב"ה – תן להם עכשיו את התורה.

אמר להם הקב"ה – אני לא יכול עכשיו לתת להם את התורה – כי הם צריכים להתעדן שלושה חודשים, כדי להתרפא מהמומים.

 

ידוע לכולם, שהריפוי מהמומים לא היה במשך השלושה חודשים. כל ריפוי המומים, היה ברגע אחד, כשהקב"ה ירד על הר סיני ...

 

כמו שמביא במדרש תנחומא, פרשת יתרו, אות ח':

 כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הָיוּ בָּהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, וְהָיְתָה הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת עָלָיו מִן הַבִּנְיָן וְשׁוֹבֶרֶת יָדוֹ וְקוֹטַעַת אֶת רַגְלוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתֵּן אֶת תּוֹרָתִי לְבַעֲלֵי מוּמִין. מֶה עָשָׂה? רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיָרְדוּ וְרִפְּאוּ אוֹתָן. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן סוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ, טו). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן חֵרְשִׁין. שֶׁאָמְרוּ, נִשְׁמָע (שמות כד, יז). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן גִּדְּמִים שֶׁאָמְרוּ נַעֲשֶׂה (שמות יט, ח). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן חִגְּרִין, דִּכְתִיב: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. (שמות יט, יז).

אז כל בעלי המומים, התרפאו במעמד הר סיני .

 

נשאלת השאלה:

אז מה יעזור לך, אם תמשוך אותם עוד שלושה חודשים?

 

כדי להסביר את יסודם של דברים ישעמוד על דבריו הנפלאים, שכותב האור-החיים הקדוש, בפרשת השבוע, ודבריו מהווים את ההכנה, לקראת ביאור כל העניין של ספירת העומר:

 

כותב האור-החיים הקדוש:

וספרתם לכם וגו'. אומרו לכם לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים...

 

אם כך, יש דין לכלה, שהיא צריכה לספור ז' נקיים... וציווה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק (יתרו יט א) בחודש השלישי לצאת וגו', והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה – היות ויצאתם ממצרים, והייתה בכם זוהמה... הזוהמה הזאת, צריכים לנקות אותה בשבעה שבועות, ואז תוכלו לקבל את התורה.

 

ממשיך האור–החיים הקדוש ואומר – אם כל העניין הזה, זה ספירה, עפ"י זה תבין, למה סופרים רק ממחרת השבת, ולמה לא מתחילים לספור, מאותו יום שיצאו ממצרים?

אלא בספירה של טומאה, לא מספיק חצי יום, אלא צריכים ימים שלמים.

ממתי האישה סופרת?

מלפני השקיעה, עד למחרת... והיות ביום הראשון לצאתם ממצרים, הם היו עדין במצרים, היום הזה לא היה יכול להיחשב כיום, ולכן נאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת" – מתחילים לספור, רק מערב אחרי יציאת מצרים.

 

אם אלה הדברים בס"ד, אומר הספר עוללות אפרים – אתה שואל למה ספרו שבעה שבועות ולא שבוע אחד, כמו שכלה סופרת לטהרתה?

לפי שהיו בהם שבע טומאות, שלכל טומאה, היו צריכים שבעה ימים...  והוא מונה ומסביר אותם:

טומאת נידה, טומאת זבה, טומאת יולדת, טומאת מת, טומאת נגעי הגוף, נגעי הבגד ונגעי הבגדים ... שבע טומאות היו להם, שכל טומאה בפני עצמה, מחייבת שבעה ימים, ולכן זה שבעה שבועות, בגלל שבע הטומאות שהיו.

 

אם ככה, אומר הרב נבנצל ביאור נפלא:

אם הספירה הזאת, היא ספירה כפי שכלה סופרת לטהרתה, אי אפשר שאחד יוציא את חברו... כמו שבספירה שאישה סופרת לטהרתה, נאמר (ויקרא טו, כח): "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים" – היא צריכה לספור בעצמה ... היא לא יכולה לבקש מחברה שתספור לה, היא סופרת!

אם הספירה היא שלה, וספירת העומר, היא מאין הטהרה של נידה , אז לא יכול להיות שמישהו אחר יספור לך .

 

אם כך, נוכל להבין דבר נפלא. שאלנו:

אומר המדרש - אָמַר לוֹ פַּדְגוֹגוֹ המחנך יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִיסְכּוּלֵי ילך הילד לבית הספר ללמוד אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲדַיִן לֹא בָּא בְּנִי בְּזִיווֹ, שֶׁנִּשְׁתַּנָה מֵחָלְיוֹ, אֶלָּא יִתְעַדֵּן וְיִתְעַנֵּג בְּנִי כִּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאִיסְכּוּלֵי ... מה יעזרו לו השלושה חודשים האלה?

 

אומר ר' צדוק הכהן מלובלין:

בשבעה שבועות הללו, עדין לא חזרו הזיו, היופי והטוהר של הטהרה! את זה הוא איבד במצרים.

(דברים כו, ו): "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ"– עם ישראל נעשה 'רע' במצרים... אם ככה, הוא צריך לזה תיקון...

מהו התיקון?

הספירה של שבעת השבועות האלה, זה יחזיר את הזיו והטוהר לפרצופם של ישראל.

 

 

מבאר האזנים לתורה עפ"י הדברים האלה:

 כשמביאים את העומר, קרבן עומר בא עם כבש אחד, אבל כשמביאים את שתי הלחם, הוא בא עם שבעה כבשים – כיוון שביום הראשון, כשמביאים את העומר, עם ישראל היה עדין בשיא טומאתו. אז מותר היה להביא רק כבש אחד כמו שהקרבת במצרים קרבן פסח, שהיה כבש אחד.

 

אחרי שחלפו שבעה שבועות, ועם ישראל ניטהר במשך השבעה שבועות... בקרבן שתי הלחם, הוא מביא כבר שבעה כבשים - כנגד שבעה שבועות, שהוא ניטהר מהטומאה!



למאמר הבא